סיפורים מבית סבא וסבתא

הקשר בין ההסטוריה שלנו כעם לשיחרור חפצים מהבית

סבא שלי, ראובן קרבצ'יק זכרונו לברכה, היה ועדיין נשאר אחד האנשים האהובים והמשמעותיים בחיי. אחה"צ טיפוסי בילדותי היה ללכת לסבא וסבתא. כמעט כל יום עשיתי זאת (עד כיתה ו' בערך). היינו יושבים שלושתינו, סביב השולחן בסלון, שותים משהו חם ומנשנשים עוגיות פתיבר, או עוגה שסבתא הכינה. ברקע, האזנו לשוליית הקוסם בפטיפון כאשר אני מחזיקה את כריכת התקליט בידי ובוחנת טוב טוב את התמונות המצויירות בעטיפת האלבום. לפעמים היינו משחקים רמי אבנים, דומינו, קלפים, אבל כמעט תמיד, המשחק שכיכב סביב השולחן היה חי, צומח דומם..

אני נזכרת בתקופה זו עכשיו תוך כדי כתיבה, וזה עושה לי תחושה של נחת. אני נזכרת באין סוף פעמים בהם בילינו בגן המשחקים בקריית מוצקין. עדיין רואה בדמיוני את המגלשה עם ראש הדונלד דאק והלשון הארוכה שבעצם היתה המגלשה עצמה. סבא שלי היה האדם סובלני שלימד אותי להתנדנד לבד, לרכב על אופניים ואפילו התעקש שאלמד לדקלם את לוח הכפל בעל פה תוך כדי זה שהוא מקליט אותי בטייפ.

פעם אחת כשהשתעלתי, הוא אמר לי שלא משתעלים ושומרים את השיעול בפנים כדי לא לעשות רעש.

אמרתי לו שאני ממש צריכה להשתעל והוא אמר לי שכשהיה ילד, שיעול בקול רם, יכול היה לסכן את חיוו.

כילדה לא הבנתי למה התכוון, אך כשגדלתי וסבא סיפר לי סיפורים מתקופת המלחמה באירופה

הבנתי למה התכוון, אבל עדיין בכל גיל, הייתי עוצרת את השיעול לידו.

סבא שלי היה מאלו שמספרים הכל, את כל הזוועות שעבר ושמשפחתו עברה בתקופת השואה.

סיפורים מזעזים והוא לא החסיר פרט. הייתי מדיימנת את התמונות בראשי, רואה את הדמויות

וכל הזמן שואלת את עצמי, איך הוא וכל מי שחווה את התקופה האפלה והחשוכה הזו, שרד ונשאר בחיים.

סבא שלי בחיוו ,אפילו קליפה של מלפפון, לא היה זורק לפח וכשבאתי יום אחד להשליך את קליפות המלפפון, הוא הוציא אותם מהפח הקטן (בצורת המשולש) שהיה בכיור, ואכל באותם באותו הרגע.

סבא שלי בעצם לא זרק כלום. הכל הוא שמר, כי הכל לטענתו היה אופציונלי לשימוש חוזר. אבל על אף ששמר הכל, סבתא שלי באורח פלא הצליחה לשמור על בית מסודר ונקי, והעומס לא היה מורגש.

הסדר בבית של סבא וסבתא היה נעים לי ועד היום זכור לי הריח של הכביסה שלהם באויר.

אבל ארונות האחסון של סבא היו מלאים עד אפס מקום. אני זוכרת אפילו ששאלתי את עצמי בתור ילדה, אם הוא יודע בכלל מה חבוי לו אי שם בארונות.

יום השואה עבורי, זהו יום שאני חושבת על סבא שלי יותר מכל יום אחר. אני מריצה בראשי את הסיפורים שלו וחושבת עליו ועל מה שעבר בצעירותו.

כשחוויתי בתור ילדה את הצורך של סבא שלי לשמור כל דבר, הבנתי בשלבים מאוחרים יותר של חיי,

למה בחר לעשות זאת ואת המשמעות של ההתנהלות שלו. המשמעות עוד יותר התחדדה לי כאשר התחלתי לעסוק בייעוץ לסידור וארגון הבית.

אין זה סוד שאחד האתגרים המשמעותיים בתהליך הסדר והארגון, הוא הקושי בלשחרר ולהוציא מביתנו,

את כל מה שלא משרת אותנו יותר. הקושי הזה מאתגר פי כמה בבתים שבהם בני הבית חיו וחוו תקופות קשות במהלך ההסטוריה בגולה ואף בארץ. השלכות העבר, התחושות ואף הפחדים במקרים רבים עוברים הלאה בין הדורות ומשפיעים עד היום, על ההתנהלות שלנו בבית.

לכן, ההסטוריה שלנו כעם, יכולה להשפיע באופן משמעותי על תהליך הסידור והקושי הגדול בלשחרר

ולכן, חשוב להבין את נקודת המוצא הזו לפני שאנו בכלל ניגשים למלאכה עצמה.

יש לזכור שבבתים אלו, תקופות רבות וארוכות, החוסר שלט, והמחסור הוליד פחד שעבר בתורשה

ובא לידי ביטוי ״באגרנות״ והצמדות שלנו לדברים, לחפצים.

תופעה אשר גורמת לבתים להפוך עם השנים למאוד מאוד עמוסים (מבתי מגורים לבתי אחסון).

החפצים במקרים אלו, מקבלים תפקיד אחר בחיים. החפץ מייצר תחושת ביטחון (עדיף שיהיה ורק שלא יחסר) ולכן הדרך "להתמודד" היא בלהקיף את עצמנו בעוד ועוד חפצים...

ביטחון מסוג זה, הוא לא באמת ביטחון, כי אין לנו מושג מה יש ברשותינו ומה לא ולכן העומס הזה יוצר

סוג של ביטחון אשלייתי. כי ביטחון אמיתי, נובע בסופו של דבר מתחושה פנימית, ולא ממקור חיצוני כמו חפץ.

אך הפער שקיים בין ההבנה הזו לבין לחיות את ההבנה בפועל, הינו פער גדול הקיים בהרבה מאוד בתים .

מעבר לפחד, תמיד ישנה תחושה "שאולי יום אחד" נצטרך את החפץ הזה, ואז הבית ממשיך להתמלא בעוד חפצים של אולי יום אחד. הבית מתמלא גם בחפצים של "לא חבל, זה עוד יהיה שימושי למישהו".

בסופו של דבר, קשה לנו לשחרר חפץ מסויים או אחר, לא בגלל החפץ עצמו, אלא בגלל הסיפור שעומד מאחורי החפץ. איזו תקופה החפץ מסמל עבורינו, איזה אדם עומד מאחורי החפץ וכן הלאה...

גם בעקבות פחד וגם געגוע אנו שומרים הרבה פריטים שאנו יודעים שאין לנו בהם צורך אבל קשה לנו לעשות את הצעד ולהשתחרר מהם. בעזרת ליווי מקצועי והכוונה נכונה, עדינה ואמפתית, אפשר להתחיל להשתחרר. אין פה פתרונות קסם מהירים אלא עבודה איטית והדרגתית של להבין את הדברים ברמת הראש והרגש ואז להגיע למצב בו ניתן לשחרר באופן פיזי חפצים מהבית.

שלא תבינו אותי לא נכון, חשוב לשמור זכרונות פיזיים (של העבר שלנו) בבית. זה חלק מפסיפס חיינו, אבל אני מזמינה אתכם לחשוב כמה מתוך כל החפצים האלו כדאי לנו להשאיר. לכל דבר יש מידה בחיים וגם לחפצי העבר. זה המסע שלנו בכל תחום. לדייק עד שנמצא את המידה הנכונה עבורינו בה לא ניהיה בחוסר ולא בהפרזה.

לצד ההבנה של העבר שלנו, יש ביכולתינו לעשות את הדרך האמיצה לשינוי,

שינוי אותו נשיג דרך הבנה והתבוננות על העבר של המשפחה שלנו, על העבר של העם שלנו.

להוקיר על הטוב שיש לנו בחיים ולשנות את התדר מפחד לאהבה, להשתחרר מהרגלים ישנים, ולנטוע בביתנו הרגלים בריאים שמדוייקים לחיינו בהווה.

קשה לכם להשתחרר מחפצים בבית? העבר עדיין מאוד נוכח בבית שלכם?

הרגישו חופשי ליצור עימי קשר במייל זה info@kimonoisrael.co.il